תפריט נגישות

רס"ן שחר בן ישי ז"ל

שחר בן ישי
בן 25 בנפלו
בן חנה ודוד
נולד במנחמיה
בכ"ט בתשרי תשל"ט, 30/10/1978
התגורר במנחמיה
התגייס ב-15.10.1996
שרת בחטיבת הצנחנים
יחידה: גד' 101
נפל בפעילות מבצעית
בט' בסיון תשס"ד, 29/5/2004
מקום נפילה: מחנה בלטה (שכם)
באזור יהודה ושומרון
מקום קבורה: טבריה
חלקה: 4, שורה: 7, קבר: 1.
הותיר: הורים ושלוש אחיות - לימור, הגר ונטלי

קורות חיים

שחר בן חנה ודוד. נולד ביום כ"ט בתשרי תשל"ט (30.10.1978), במנחמיה שבעמק הירדן. אח ללימור, הגר ונטלי.

שחר למד בבית הספר היסודי שבמנחמיה, והמשיך לבית הספר "הראלי העברי" שבחיפה כחניך בפנימייה הצבאית לפיקוד. הוא היה אדם צנוע ושקט, אוהב לעזור, ומוקף בחברים שאהבו אותו. קשור היה מאוד למשפחתו, ופיתח יחסים קרובים עם אחיותיו.

ב-15.10.1996, לאחר שסיים בהצטיינות את לימודיו בפנימייה הצבאית, התגייס שחר לצה"ל. הוא התעקש לשרת ביחידה קרבית, ובחר בחטיבת הצנחנים. מיום הגיוס עבר מסלול ארוך ומפרך; הוא סיים בהצטיינות גיבוש סיירות, ומשם הייתה הדרך לקורס קצינים קצרה. בני משפחתו מספרים כי היה ברור לו שעם תום השירות הוא יחתום קבע, "פשוט ביקשו שיישאר, כולם אהבו אותו כל כך."

באוגוסט 2001 הגיע שחר לגדוד 101 (גדוד "פתן"), וקיבל את הפיקוד על פלוגת "ראם". על הפלאים שחולל בפלוגה סיפר מפקד הגדוד: "בתקופה הקצרה שעברה מאז שנכנס לתפקידו עשה שחר מהפכה בהיבט הנורמות המקצועיות, הרצינות, האופן שבו מתבצעת הפעילות המבצעית והדאגה ללוחמים. שחר שימש מודל לחיקוי למפקדי הפלוגות האחרות ולמפקדים בגדוד." ומספר הסמ"פ, עומר כהן: "גם כשהיינו חוזרים מפעילות בשעות הקטנות של הלילה, שחר היה מעיר חיילים ומדבר איתם על הבעיות שלהם."

שירותו של שחר בעיצומם של אירועי "גאות ושפל" היה רצוף סכנות, והעבודה היום-יומית שוחקת וקשה. הוא השתתף במבצעים חטיבתיים בשטחי יהודה ושומרון, ובכללם במבצע "חומת מגן", באביב 2002 – מבצע למיגור תשתיות הטרור בשטחים. הודות לפעילותה הבלתי נלאית של הפלוגה, סוכלו פיגועים רבים.

חופשותיו של שחר היו נדירות והוא זכה לפקוד את בית ההורים רק אחת לחודש. הוא השתדל לעדכן את משפחתו על מקום הימצאו ככל שהדבר היה אפשרי, אך כשהיו בני משפחתו מביעים את דאגתם ומבקשים כי ייצא מן המקומות המסוכנים, היה אומר כי על הלוחמים לבצע את העבודה, שאחרת ינצח הטרור. בשבוע שקדם לתקרית שבה מצא את מותו, הספיקה הפלוגה המסייעת לערוך מבצע במחנה הפליטים בלאטה שבשכם ולהרוג מחבל חמוש, וכן השתתפה במבצע משותף עם שייטת 13 שבמהלכו נלכד מבוקש בכיר.

עתידו של שחר היה לפניו. הוא נחשב לאחד המפקדים המוערכים ביותר בחטיבת הצנחנים, ומפקדיו צפו לו גדולות ונצורות. שחר מונה לשמש מפקד המבצעים של חטיבה 35, ולאחר מכן חזר שוב לגדוד "פתן". באוקטובר 2003 מונה למפקד פלוגת המסייעת. בסתיו אמור היה לצאת ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב מטעם הצבא, אך כל תכניותיו נגדעו.

ביום ט' בסיוון תשס"ד (29.5.2004) נפל שחר בקרב במחנה הפליטים בלאטה שבשכם, במהלך פעילות של כוח צנחנים לאיתור מבוקשים. הפלוגה ששחר פיקד עליה, המסייעת של גדוד 101, השתלטה על בית במחנה הפליטים כדי לסרוק אותו לקראת מבצע מתוכנן. עם סיום הפעולה היה שחר הראשון לצאת מהבית. הוא פנה לעבר אחד הג'יפים הממוגנים שהמתינו לחיילים, ואז נפתחה לעברו אש. מחבל פלסטיני, חמוש ברובה, צץ מאחת הסמטאות וירה לעברו שלושה כדורים ממרחק של חמישים מטר. אחד הקליעים חדר מצדו של אפוד המגן שלבש, בין שני החלקים הקרמיים. פציעתו של שחר הייתה אנושה, ואף כי פונה במהירות לבית החולים, עלו מאמצי ההחייאה בתוהו.

מפקדו סיפר: "הפעולה שעליה פיקד שחר לפנות בוקר, אפיינה אותו מבחינת הדחיפה קדימה, היוזמה והחתירה למגע. הרצון לעשות עוד פעולה ועוד פעולה שתשבש את הפעילות החבלנית בשכם. שחר שימש מודל לחיקוי למפקדי הפלוגות האחרות ולמפקדים בגדוד."

שחר, בן עשרים ושש בנפלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בטבריה. הותיר הורים ושלוש אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן.

במכתב הניחומים למשפחה כתב מפקד הגדוד סגן-אלוף איציק בר: "שחר פיקד על חייליו לאורך כל הדרך בגאווה, בשאיפה קדימה, ובחתירה מתמדת למגע ולניצחון בכל מפגש. הוא אהב את מה שביצע והיה בטוח בצדקת דרכו. שחר היה מפקד דומיננטי, מקצועי ובעל כריזמה. רצונו היה לבצע עם הפלוגה פעילות מבצעית תוך קידום ופיתוח חיילי הפלוגה ומפקדיה. נזכור אותו במיוחד בטוב לבו המאפיין אותו כל כך ובדאגתו העזה לחייליו.

שחר, היית דמות נערצת וראויה לחיקוי, בעל רמה אישית גבוהה. נלחמת בשביל חייליך כפי שמפקד אמִתי צריך להילחם על חייליו.

בדרך תפקודו מימש שחר את המשפט המייצג את רוח הצנחנים ואת גדוד 'פתן', משפחה לוחמנית, יוזמת ומנצחת – משפט אשר תואם את אופיו של שחר – לוחמני, יוזם ומנצח. אני גאה שהייתי מפקדו, הוא יחסר לנו מאוד."

לימים, לכדו לוחמי סיירת הצנחנים את המחבל שהרג את שחר.

דודו של שחר, שמואל אזוגי, סיפר בכאב: "שחר היה טיפוס שלא ראה קירות, הוא עבר דרכם. לא היה לו מחסום. הוא תמיד נתן דוגמה אישית והיה קצין למופת. כקצין ראינו אותו פחות מאשר כשהיה חייל מן השורה. עד שאחרון החיילים לא יצא לחופשה הוא לא היה יוצא. תמיד כשהגיע הביתה דאג לקחת גם אוכל ודברי מתיקה לחיילים שלו."

אחותו של שחר, הגר, סיפרה: "הוא היה אדם מקסים שאהב לעזור. אח מתחשב שדואג לכולם, לאימא ולאבא. היה לנו קשר מדהים. אהבתי את היושר שלו, את ההגינות שלו. הוא לא התגאה בעצמו כפי שכולנו היינו גאים בו."

לאחר נפילתו של שחר השתתפה אמו במשלחת "עדים במדים" שיצאה לביקור במחנות ההשמדה בפולין. במהלך המסע, נשאה דברים: "... זכיתי להצטרף לקהל זה של חיילים וחיילות ממיטב בניה ובנותיה של מדינת ישראל, אשר באו בכדי להתייחד עם זכרם הקדוש של המיליונים שנרצחו באושוויץ וברחבי אירופה, ולהביע כבוד לנספים ולניצולי השואה. ... בני יחידי רס"ן שחר, יצא למסע זה במהלך קורס מ"פים, ואף הוא פסע במשעולי גיא ההריגה. יודעת אני, משיחות שניהלתי עם שחר לאחר חזרתו ממסע זה, על הזעזוע העמוק שעברה נשמתו בביקורו על אדמה זו. שחר לא הרבה לספר על החוויה שחווה כאן, אולם פניו הסגירו את אשר התחולל בנפשו. לא אחת טען שחר כי מסע זה מחזק את עצם קיומנו במדינת ישראל ואת כורח המציאות בשמירה על צבא חזק ויעיל, כדי ששואה איומה זו לא תתחולל שוב.

כשנה טרם מותו, התלבט שחר רבות אם להמשיך במסגרת הצבאית או לצאת לחיים האזרחיים. סוד גלוי הוא כי המסגרת הצבאית לא קלה, ולעתים שוחקת את האדם, אולם מסע זה הטביע בו את ההכרח בשמירה ובהגנה על חיי העם השוכן בישראל מולדתנו. ייתכן שאילולא היה יוצא למסע זה, היה כיום בני שחר בחיים. אולם יודעת אני כי אם היה בידי שחר להחזיר את הגלגל אחורה, לא היה מהסס ואפילו לרגע בהחלטתו, והיה בוחר שוב באותו מסלול שבו הלך."

משפחתו של שחר קיבלה מכתבים מרגשים המביעים את ההערכה שחשו כלפיו רבים ואת הכאב על אובדנו.

כתב ברק גבור, סגנו של שחר: "יש לי את הזכות לומר שלפחות תשעה חודשים מחיי הייתי אני החבר הטוב ביותר של שחר והוא היה החבר הטוב ביותר שלי. שחר הקטן והזריז שלא רואה 'אף אחד ממטר' ותמיד המטרה מול עיניו. כמו 'הנסיך הקטן' באמת פגשתיו לראשונה בלב המדבר, ביום שמש בהיר. כך התחלנו את דרכנו ב'חמאם' החם, והמשכנו לתקופה ארוכה בחברון, קרובים אחד למשנהובכוך הקטן והטחוב, החדר הקטנטן והצפוף של שנינו, את השיחות שלנו כשאנו שוכבים לעתים כל אחד במיטתו, אחד מעל השני, במיטת הקומותיים שלנו, מדי פעם יושבים בשתיים בלילה ומעשנים איזה סיגר לאחר איזה מעצר או איזה יום מוצלח, ואז היה אומר שחר 'כמה בא לי עכשיו את האוכל של אמא שלי... אתה חייב לבוא אליי הביתה לטעום את האוכל של אמא שלי...'. איך ניהל את חייו הצעירים כזאב בודד השואף לשלמות ומצוינות גם ברגעים הלחוצים והקשים. ... נשארתי רק עם הזיכרונות, המום וכואב."

כתב זיו ממרן, פקודו של שחר: "לא הכרתי את שחר זמן רב כל כך, רק ארבעה חודשים, אבל בזמן קצר זה בילינו ביחד בחפ"ק שעות על גבי שעות. תחילה היה דיסטנס ומתח הדדי עד שנשבר, ונתגלתה מולי דמות להערצה ומודל לחיקוי – אם בגלל אישיותו הצבאית ואם בגלל דמותו החזקה והמרשימה שתמיד שלֵווה ונראה כאילו שום דבר לא יכול לשבור את קור הרוח שהוא נמצא בו. ... הייתי לידו בכל רגע נתון מתחילת האירוע ועד לסופו המר, וכל הזמן צלצלו באוזניי משפטים שהיה אומר לי, והבולט מכולם: 'ברגעים כאלו חשוב להיות חזק, להרים את הראש ולהמשיך הלאה'. והוא לא טעה אף לא במילה אחת."כתב חברו, מ"פ בגדוד: "... לא סתם נבחרת לקבל את הפיקוד על הפלוגה המסייעת. כאחד שמגיע מתוך הפלוגה ומסתכל בראייה לאחור, השינויים שהתחוללו בפלוגה בתקופה שלך לא קרו הרבה זמן לפניך, והכול בגלל האופי שלך, העָצמה ששידרת, הנחישות, הרצון להצליח בהכל ולהיות הראשון. ... התקופה האחרונה שבה היינו שנינו מ"פים בגדוד גרמה לנו למצוא את עצמנו בשעות לא שעות, בימים לא ימים ובזמנים לא זמנים מדברים על הפלוגה, על הגדוד, על המשפחה, ולפעמים גם על הלימודים והעתיד. כל כך חסרים לי הדיבורים, הצחוקים, העצבים וכל שאר הדברים... זכרונך לעד חקוק בתוכי. לעולם תישאר שחר, מ"פ המסייעת."

כתב רון כתרי, מנהל בית הספר "הראלי העברי": "משפחתו של שחר, האחד והיחיד, שנלקח מעמנו בטרם עת, בקרב, שעה שעשה את מה שידע לעשות הכי טוב ואומן לכך – להנהיג אנשים בקרב! לבנו אתכם, ונזכור את שחר יחד עם עוד מאתיים שמונים וארבעה חללי בית הספר הראלי העברי בחיפה".



מפעלי הנצחה רבים נעשו לזכרו של שחר. העמותה "כנפי השחר" שהוקמו לאחר נפילתו, עוסקת בהנצחתו. העמותה מקיימת מדי שנה צעדה לזכרו בהשתתפות חיילים ואזרחים הסובבים בשבילים שבהם התהלך שחר, סביב המושבה מנחמיה עד למצפה המשקיף לנוף הירדן. מחלבת "תנובה תל יוסף" מעניקה את חסותה לצעדה. בצעדה שהתקיימה בשנת 2006, פגשו הצועדים בנקודת הסיום את לוחמי גדוד 101, שפרסו במקום תצוגת אמל"ח (אמצעי לחימה) מתקדמת וציוד הסוואה.

ב-25.7.2005 ערכה הפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הראלי העברי בחיפה חידון ידיעת הארץ לזכרו של שחר. נושאי החידון היו לקוחים מנושאים בידיעת הארץ ובמורשת קרב.

ביום 12.2.2007 נערכה ריצה של חיילי גדוד 101 מבסיס הצנחנים שברמת הגולן ועד לראש הר הגעש בנטל. לאחר מכן נערך טקס חניכת מועדון על שם סגן יפתח שרייר, קצין מהגדוד שנפל במלחמת לבנון השנייה, ועל שם רב-סרן שחר בן-ישי. במועדון, פינת הנצחה ליפתח ולשחר, מחשב וטלוויזיה גדולה – הכול לרווחת חיילי הגדוד.

לזכרו של שחר נתרמה פרוכת מהודרת הניצבת בכניסה לאולם "יצחק" שבמערת המכפלה בחברון.

משפחתו של שחר כתבה ספר תורה מהודר לזכרו שהוכנס לבית כנסת.

עמותת סיירת הצנחנים הנציחה את שחר באתר האינטרנט שלה, בכתובת: http://www.gal-ed.co.il/zanchanim-palsar.

בניית אתרים: