תפריט נגישות

סרן נדב-שמואל כרמי ז"ל

רשימות לזכרו

נדב במלחמת יום כיפור

אלבום תמונות

בוקר שבת של יום הכיפורים מצא את נדב בבית. כאשר צילצל הטלפון
הראשון היה באמצע משחק שחמט עם אימו נירה. בטלפון נודע לו מחבר טוב
שהיה קצין יחד איתו הגדוד שמשהו מתרחש. הוא החליט לנסוע לגדוד כי היה
תל-אביבי והבטיח לעדכן את נדב בהמשך. נדב ונירה ניסו להמשיך במשחק
למרות ההתרגשות הרבה, אך הדבר היה קשה. נוע הגיעה ושאלה "למה אתם
צהובים?", ואז הבינו שאין טעם להמשיך במשחק. נדב התחיל בהכנות ואסף
הרבה בגדים. נירה שאלה אותו למה הוא מכין כאלה כמויות והוא ענה שאי
אפשר לדעת לכמה זמן הוא יוצא ולאן. נתן אביו של נדב קיבל הודעת גיוס
טלפונית ואז נדב החליט לא לחכות לטלפון נוסף ויצא בשעות הצהרים
המוקדמות. נתן אביו הוציא אותו לכביש הראשי משם המשיך בטרמפים.
בערב צילצל הביתה והתבדח שרק אמא נשארה בבית כי גם אבא כבר גויס.

נדב צורף לאחת הפלוגות. הפלוגה שנדב צורף אליה הוטסה מבלי לדעת לאיזו
משימה בדיוק. הם הוטסו לרפידים ומשם לטסה. בטסה הורכב כח בפיקודו
של שמוליק ארד. הכח הורכב מנבחרים מפלוגת מילואים, נבחרים מגדוד 890 ונבחרים מגדוד 202. למעשה הכח של 202 היה מורכב מקצינים וסמלים
ומספר רב"טים. היחידה צורפה לכח שריון שיחד איתו ביצעו את הצליחה
והמשיכו בקרבות. הם השתתפו בקרבות עם יחידות קומנדו מצריות וגם
בקרבות סביב החווה הסינית ובציר עכביש. תחת הפגזות קשות היו בין
הכוחות הראשונים שצלחו את תעלת סואץ בלילה שבין ה-16 ל-17
באוקטובר ויצאו לכיוון איסמעליה. הם התקדמו לאורך תעלת המים
המתוקים תוך ניהול קרבות קשים וספיגת הפגזות. ב-19 באוקטובר נהרג סמל מהפלוגה דבר שהשפיע קשות על נדב, חבריו הסמלים והחיילים. נדב
ניהל עימם שיחה ארוכה תחת הפגזה ואמר "מי יודע מי בכלל חוזר מפה?",
למחרת ב-20 לאוקטובר בשעות הצהריים באזור סרפאום, תוך כדי תנועת
הכח נורה טיל כתף על שריונית שנפגעה. במתחם זה ארבו לכוחות צה"ל
יחידת קומנדו וצנחנים מצריות מתוגברות בשריון ובנשק נגד טנקים. כוחות
גדולים אלו הפתיעו לחלוטין את כח צה"ל שהיה משולב בכוחות שריון
וצנחנים. כוחות צה"ל הותקפו על הציר על ידי טילים, לכן עזבו את הרכבים
התפרשו בשטח בין בתי החימר. כוח השריון נסוג והפלוגה של נדב קיבלה
הוראה לטהר את השטח. השטח היה מלא בחיילי קומנדו מצריים אשר היו
מחופרים היטב בתעלות במארב מתוכנן. נדב צעק לחיילים להתרחק ממנו ואז
נפגע מפגיעת צלף באבי העורקים ונהרג במקום. בקרב כולו נהרגו כ-300
חיילים מצריים ו-20 חיילים ישראלייםץ מן הכח של גדוד 202 לא נשאר אף
קצין על הרגליים בסיום אותו קרב.

ההודעה על נפילתו הגיעה אל המשפחה באיחור רב. ההורים התחילו לחשוש
מאחר והוכרזה הפסקת אש והם עדיין לא שמעו כלום מנדב. ככל שנקפו
השעות והימים גברה חרדתם והם החלו לחקור בעצמם. אז הגיעה ההודעה
הראשונה ונדב הוכרז כנעדר. ההודעה היתה קשה מאוד. ההורים עשו כל
שביכולתם כדי לנסות ולברר מה עלה בגורלו. בני משפחה שונים נסעו לבתי
חולים כדי לחפשו בין הפצועים או למצוא חברים שיוכלו לספר משהו. למעשה
כולם ידעו אך חששו לספר להורים. כאשר נתן אביו של נדב פגש בבית החולים
פצוע מאותו קרב שהיה קשה. והוא
סיפר שנדב נהרג מיאנו להאמין לדבריו.
אך כעבור 10 ימים הגיעה ההודעה הקשה מכל, הקשה לעיכול עד היום.

בניית אתרים: