תפריט נגישות

סרן ירון מרדיקס ז"ל

דברים לזכרו

ירון-רוני לדמותך

קשה להתחיל בכתיבה מעין זו וביחוד להוריך. איך אפשר לכתוב אליך רק דרך הזכרונות מה כואב הלב ודומעות העינים, זה לא יתכן...
נולדת ב-23.12.51 בתל-אביב. ילדותך עברה עליך באופן רגיל, ילד טוב היית, שנותיך הראשונות עברו בבית סבתא וסבא ביד-אליהו. בן שנתיים וחצי היית וראשך מלא תלתלים זהובים, עינים כחולות וגוף שמנמן. ובקצה החצר, ליד התרנגולות היו הבעיות, מכנסים מלאות. כבר אז לא התלוננת כשקיבלת את המנה שהגיעה לך, וכשעברנו לגבעתיים ואתה בגן עירוני, ילד ככולם, ובבית ספר עממי "דגניה" ועד חבריך בשכונה, ילד שקט וטוב עם כולם, טוב ונוח בבית, רק שלפעמים נכנס בך "הדיבוק" ואז צריך היה לעזבך, עד שזה עבר ושוב אתה נוח וטוב. זכורים לך ודאי ימי רביעי ושבת, קודם "לסבאים" ולסבתות שהיו באות, טענותיך כילד קטן תמיד היו "אתם מפנקים אותי" "אל תפנקו אותי". אמנם עד היום קשה לנו להבין משפטים אלה, אמנם פינקוך ולא חסר לך דבר, כל המאויים שילד חושק בהם, היו לך. ילד "שויצר" וגאותן לא היית, לא התחרית עם חבריך וגם לא הפגנת את אשר יש לך. מהמולה ורעש תמיד רחקת.
כשסבא אברהם היה לקוח אותך בשמחת תורה לבית הכנסת, ביקשת הביתה "יש שם הרבה רעש". בחגיגות העצמאות הראשונות - לא אוית להיות ברחוב בהמולה ובזיקוקין - הביתה. שנותיך בביה"ס העממי עברו עליך ללא מאורעות יוצאי דופן, בלימודיך לא זהרת אך תמיד עברת בסדר, ובהיותך בכיתה ז', עברנו להתגורר בבאר-שבע. נקלטת בביה"ס "דגניה" - מצאת שם מיד את מקומך ואת חבריך ולא הרגשנו אנו כהורים כל משבר שהוא של העברה, אך שם היתה לנו דירה גדולה לך ולאחותך רינה - שצעירה ממך ב-4 ו-1/4 שנים. לכל אחד מכם ניתן חדר לחוד, ואז התחילו מעט הבעיות של "אל תכנסי לחדר שלי" ועוד. הרגשת לפתע עצמאות ושהינך כבר גדול והתחלת לטפח את הפרטיות שלך ואי שותפות בעניניך. זו אמנם היתה זכותך, שהרי בגיל שכזה הבדל של 4 ו-1/4 שנים - הוא הבדל גדול, וכמובן שזו היתה התקופה שבה באו "ריבים" וקינטורים בינך ובין אחותך מצד אחד ומצד שני כעס והתערבותי כאם מצד שני ושכמובן לא היו לרוחך. ולפתע, בגרת וגמרת כיתה ח' בעממי, ואתה רק בן 13 וחצי, ואז באת אלינו בבקשה שרצונך ללמוד בפנימיה הצבאית בת"א - גמנסיה "הרצליה". אנו שלא חשבנו על רעיון כזה כלל התפלאנו, מאין זה בא? לאחר שיחות איתך, הסתבר שהיה זה רעיונך ולאחר שהחלטת על כך, הצטרף אליך גם חברך אפי הי"ד.
אבא ישב איתך ערב שלם והסביר לך מה זה פנימיה צבאית, הקשיים וכו'. ומאחר ואנו כהוריך שהכרנוך היטב, חשבנו, אוי, איך יקלט שם הילד והוא הרי רגיש כל כך ונוח כל כך, ושם צריכים "החברה" להיות מעט עזי פנים, וכשכל זה לא הועיל ולא הזיז אותך, אמרנו בסדר, נתנו את הסכמתנו ואתה הלכת וארגנת וסידרת הכל לבד, בעצמך. רק למשהב"ט נסענו איתך ע"מ לחתום החוזה, כששאלנוך, מה מוביל אותך לדרך זו, ענית "ומה כשאגמור סתם תיכון, אלך לצבא ואשתחרר ואין לי כלום ביד, אבל, אגמור 4 שנים פנימיה צבאית, אהיה קצין בקבע, אהיה מבוגר יותר, אוכל טוב יותר להחליט". כמובן שהתפלאנו על אורח מחשבה שכזה מילד בן 13 וחצי, ועוד זכור לי שאבא אמר לך: "דע לך, שאם אתה מתחיל - אין להפסיק באמצע ולהגיד אני לא יכול - עד הסוף, לגמור".
ניגשת לבחינות הקבלה והיית בין המעטים שהתקבלו, גם חברך אפי התקבל ואז לראשונה עזבת את הבית, שאליו הגעת רק פעם בחודש. שנותיך במסגרת הפנימיה הצבאית, ולימודיך בגמנסיה "הרצליה" עברו טוב משנה לשנה, אמנם לפעמים היו בהתחלות שליש בעיות בלימודים ותמיד הבטחת "אמא, אל תדאגי, יהיה בסדר", ואמנם כך, הגעת לסוף השנה והיה בסדר - עברת. ואנו כל שנה מתורגלים בריצה לפנימיה הצבאית, למסדרים וסיומים ותמיד חויה בפני עצמה. בתחילה מצחיק היית בבגדי החייל, כמו כולם, אך לבסוף לגבר במדים נהפכת, ואנו חלק מחיינו היתה הפנימיה הצבאית. מאחר ובאותה תקופה גרנו בעומר וקשה היה לנו להגיע אליך, דאגו לך סבא וסבתא, אצלם היה לך בית שני, בין אם לכביסות וחבילות. עד כדי כך, שסבא היה בר מוכר בין חניכי הפנימיה הצבאית וכן גם בגמנסיה. מאחר ולא פעם הביא לך סנדויצ'ים טובים בהפסקה, ואתה כעסת על כך, באומרך, אל תפנקו אותי, איני קטן יותר. וכמעט בכח היינו צריכים לבקש מסבא שיפסיק זאת. למען האמת, באותה תקופה - אותן 4 שנים בהרצליה, לא ידענו עליך הרבה מאחר ואתה דברן לא היית, שוויצר וגאוותן לא היית. מילא, מעשים "רעים" שלא תספר הגיוני, אך גם מעשים טובים, שזכותם של הוריך להתגאות בהם - לא סיפרת, ופעם נודע לנו מפי הסבא שלך שלקח טרמפיסט מכיתתך והלה סיפר לו על איזו שהיא הצלחה שלך בלימודים או בכיתה ושהמורה שיבח אותך בפני כולם. כזה ענו היית, שלא מצאת לנכון לספר לנו, במקרה שמענו, זה לא חשוב... אמרת, ממך לסחוט משהו היה קשה; והנה נגמרו 4 השנים, ומסדר הסיום בפנימיה הצבאית, טכס בנוכחות ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ושר הבטחון משה דיין. התרגשות, מתח וגאוה. והנה מהילדים עומדים גברים צעירים, זכורתנו את גאותו של כל אחד מההורים ושוב עם דמעות בעינים אך של שמחה, ואתם כגוף אחד מלוכד נכנסתם לשורות צה"ל, וכל אחד לאשר בחר לו, מי לשריון, מי לח"א, תותחנים וכו', ואתה פנית לשריון, אמרת זה חשוב, את זה צריך - צריך קציני שריון, ושוב מקורס לקורס, ממסדר סיום אחד למשנהו, מט"קים, קציני שריון ועוד...
קורס צניחה ואנו נוסעים לחולות לראות אותך בצניחתך. תמיד היינו איתך, אנו כחלק בצה"ל - בשריון. הכל היה לנו כה קרוב וחשוב והרגשנו שייכות. התקדמת יפה בצבא, במקומות שונים בסיני שירתת, אף פעם לא שמענו טענות - או טרוניות, תמיד באת הביתה מרוצה, אך עם מעט מאוד סיפורים. לא לחצנו עליך במיוחד, ואתה מיותר לא סיפרת, רק עם אבא תפסת לפעמים ערבי גברים. אבא היה שומע אותך, מדריך אותך ומיעץ לך, מנסיונו בעבודה עם אנשים. תקופה ארוכה היית סגן מפקד נטר - בג'וליס ואנו כל שבת שלא באת הביתה, נסענו אליך עם הצידנית ו"הפולקה" - וזה תמיד היה טוב ואף פעם לא מיותר. זכורתנו כמה ששמחת כשבאנו, עם הצחוק על "העוקם" - מונח משפחתי. באותו פרק זמן למדת נהיגה, נכשלת במבחן הראשון והיית מעט מדוכא, וזוכרת אני כיצד אמרתי לך: רוני, עליך לקחת בחשבון שאי-אפשר תמיד להצליח. צריך לדעת לקבל גם כשלונות. זה היה לך מעט קשה, כי תמיד הצלחת בכל דבר, עדיין צעיר היית ולא התנסית בקשיים. עברת את "הטסט" ואתה גאה - נוהג. אבא נסע אתך לבד - שניכם לבד 3 ימים ירושלים, ים המלח ובאר-שבע ואז למען האמת למדת לנהוג, וגם הודית בכך. ואז כשהרשיון בידך, ההורים נותנים את המכונית, ואתה צעיר ובחור יפה אפילו יפהפה, לא אינני מפריזה בתור אמא, היית בחור גבוה, רחב כתפיים, פנים יפות, עינים כחולות-ירוקות, שיער בלונדיני. ההצלחה האירה לך פנים גם בחברה, למרות שלבחורה מסויימת לא רצית להתקשר, בילית עם חבריך לגמנסיה לשעבר בת"א, בבאולינג, סרטים, מסעדה ומיפגשים ביתיים, ואז החלטתם, כשעמדתם לסיים את הצבא "פיקטיבי" והחלה תקופת הקבע, לערוך נשף לכל בוגרי המחזור הראשון. המסיבה נערכה אצלינו בבית לבקשתך. אנכי עם עוד אמהות הכנו הכיבוד. אתה וחבריך קישטתם עם מצנח פנסים צבעוניים, מחצלות. רוקנו את הבית מרהטיו ומאיתנו. למחרת חזרנו בצהרים, כשהבית נקי ומספוריך - המסיבה היתה נהדרת. יותר ממאה חבר'ה היו, כולם מכל חלקי הארץ - החוויה היתה גדולה והזכרונות עד היום כאבן חיה לפנינו בדוגמת המחסן הצבוע. והנה אתם כולכם בקבע, מפוזרים, אך קשרים וההתענינות אחד בשני נשארה. כשהיית בא הביתה לחופשה - מיד הטלפון בעבודה. לנמרוד הי"ד מה תכניות, לאורי אוסטרובסקי, לאיתמר, לגלעד הי"ד ועוד ועוד. ופה ושם "מידלה" מצלצלת והכל תוסס וחי, והמכונית נוסעת לת"א והענינים "גזעיים" עד כדי כך, שגם לי, לאמך, לא פעם היית קורא "מיידלה". למרות שענותי על הנעלים המאובקות ועל הבית שאתה היית הופכו לטנק - סיגריה פה ושם, חפצים מפוזרים פה ושם, כי מסודר ביותר - על כל פנים בבית - לא היית. לאחותך שבגרה בינתיים מאוד, הקדשת הרבה תשומת לב, שתהיה "חתיכה", שלא תספר את שערה הבלונדי הארוך, ואף לקחת אותה לפעמים איתך לחבריך - ואז אנחנו ההורים, היינו מלאי גאוה. אך כמה טוב ויפה, הילדים גדולים, יפים ומצליחים - טבעי.
וביום בהיר אחד באת הביתה כוךל מלא גאוה, אתה מקבל תפקיד מ.פ. בפאטונים, לא הבנתי פשר הדבר עד עומקו - אך שמחתי בשמחתך, ושוב הייתי גאה, אתה מתקדם, יש לך אמביציה והכל בסדר. עזבת את נט"ר - וירדת ל"ביר חמדה" ואז - בשלב מאוחר יותר - גילית לחברך אפרים, שאתה מומלץ לדרגת סרן ובחודש אוקטובר תקבל, רק ביקשת ממנו שלא יספר לנו, שאתה רוצה להפתיע אותנו. ואז לפתע הגיע ה-6 באוקטובר הקטסטרופלי, יום הכיפורים, בארץ מתיחות והבנה שפרצה מלחמה ואתה מתקשר בצהרים ומשוחח איתנו, אל תדאגו - הכל בסדר, וכרגיל, אין בעיות, לא ידעת אז שפרצה המלחמה, אך אבא לא היה שקט, איך מ.פ. כמוך, לא נמצאים היכן שצריכים להיות ונמצאים עדיין כמעט במרכז. ומיומנך קלטנו מאוחר יותר שבשעה 14.00 דהרתם על השרשראות למטה, נלחמתם קשות באויב - כולכם, כולם ואנו פה אחוזי דאגה וחרדה לגורלך. כל המלחמה לא קיבלנו דבר ממך והחששות מנקבים בלב ואומרים לנו אי פה ואי שם - הכל בסדר. עד שב-29.10 הודעה נוראה ואיומה סרן ירון מרדיקס נעדר - חשך עלינו עולמנו, תקופה קשה ונוראית של חיפושים בתמונות של שבויים, בין תקוה ליאוש - עד שמגיעות הרשימות ואתה אינך ביניהן. אז איפוא, אבא רץ לתעלה, לאגם המר הקטן, ניסה לקלוט ולהיאחז במשהו - אך לשוא. ובחודש מרץ 74, בשלבי חיפושי הנעדרים מצאו אותך בפתח החילוץ בפאטון - כל אלה שלחמו איתך - נפלו. למדת והקדשת שנים יקרות ע"מ להכשיר עצמך להיות קצין בשריון ובגיל צעיר הגעת לדרגת סרן מ"פ, בשריון. אך אלה שחינכו אותך ואת האחרים לתפקידים כה חשובים, לא ידעו לשמור עליכם ועל חייכם, לא הכינו אותכם, לא הודיעו לכם, כשכל הארץ ידעה, למה לא ידעתם? למה לא הייתם מוכנים? איש לא יתן הדין על כך, אתה וחבריך נתתם את הדין - את חייכם הצעירים והשארתם הורים כואבים ושבורים.

הוריך.

בניית אתרים: