תפריט נגישות

רס"ן גדעון ויילר ז"ל

דברים לזכרו

הספד אביו

אלבום תמונות

הספד הרב משה חיים ויילר על בנו רב-סרן גדעון, שנפל בבלימת האויב ברמת הגולן ביום הרביעי למלחמת יום הכיפורים בי"ג בתשרי, התשל"ד

אין זאת הפעם הראשונה שאני משתתף בהלוייה צבאית במקום מקודש זה בהר-הרצל, לדאבוני עלי להיות נוכח במספר ניכר של הלוויות גיבורי צבא הגנה לישראל שהם מבני משפחות ידידים ומכרים. מספר פעמים נתבקשתי להספיד את החללים. מדי פעם מרגיש אני מחדש כאילו זוהי הלוויתי הראשונה, וכאילו הגיבור שנפל הוא בן משפחתי. לכאורה נראה הטכס שגרתי: אותו פרק תהילים פ"ג, אותה סדרת חיילים, אותה בקשת מחילה על ידי הרב הצבאי, אותה הרמה על נס של גבורה, מסירות נפש, וקדושה. ולמרות כל זה לא שיגרתי הדבר כלל וכלל, כי כל פעם שאני עומד כאן, מתחדש בי הכאב הצורב שאיננו פוחת, והפצע שאיננו מגליד. רק משפחה שכולה יכולה להבין למה מתכוון הביטוי העממי ביידיש "איץ פלאץ", כלומר: אני מתפקע. אמרתי לסופר הידוע אברהם קריב, אחרי מלחמת ששת הימים, שלא צדק באומרו שהנוער הישראלי הוא דור האספרסו: בתי הקברות הצבאיים מפריכים הנחה מוטעית זאת.
הקהל הרב והמגוון הבא להשתתף בצער המשפחות השכולות בלווית יקיריהם מראה הזדהות מלאה עם יגונן, ושלוש סיבות לכך:
א. בני ישראל הם "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים". (יבמות, ע"ט: א).
ב. בכל אחד מאתנו יש ניצוץ של אהבת ישראל ובנסיבות קודרות, הניצוץ הופך לשלהבת.
ג. כל אחד מאזרחי ישראל מרגיש כאילו קרה לו האסון, ואין ערובה שחס וחלילה לא יקרה גם לו אותו הדבר.
באתי להשתתף בצערו של ידיד ותיק של משפחתי בשבתו אבל על בנו, מטובי החניכים של ישיבת "מרכז הרב" שיסד גדול רבני ישראל, מר"ן רבי אברהם יצחק הכהן קוק, זצו"קל. אמר לי הידיד ביום השלישי, כשהתאושש במקצת משברו ויגונו: "כל הימים מזמן שהתחילה מלחמת יום הכיפורים שאלתי את עצמי מתי תבוא כוס התרעלה אלי? ויהודי עדין נפש זה ציטט מהנביא ישעיהו: "אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו את קובעת כוס התרעלה שתית מצית" (נ"א, 17).
רק מספר זעום של תושבי מדינת ישראל מאנשי הקצוות מימין ומשמאל חיים לפי מה שהגדיר אחד העם בזמנו ב"עבדות בתוך חרות. אין הם מבינים במידה מספקת את הערך העליון של מלחמת מצווה בה אנו נמצאים. בימין הקיצוני גורסים שהשתתפותם במלחמת מצווה, היא רק בתפילה ובלימוד. הם מסתמכים על הפתיחתא למדרש איכה רבתי, ששומרי העיר האמיתיים, ה"נטורי קרתא", הם ה"סופרים (מלמדי מקרא) ומשנים (מלמדי משניות) ומשמרין את התורה ביום ובלילה", ואלה הממונים על שמירת העיר ושומרי שדות העיר הם "חרובי קרתא" - מחריבי העיר.
מעריך אני תורה ולימוד ביסודות הנצח לקיום היהדות, ומשתדל לקיים הגופי, אך הגדרת המדרש הולמת רק ימים כתיקנם, ולא ימים טרופים אלה. כיום אנו זקוקים ל"תהילים" הנשגבים לתת לנו השראה רוחנית, ויחד עם זה אנו זקוקים ל"טילים", בכדי להגן על זקנינו נשינו וטפינו, ולמנוע שואה חס וחלילה.
אתי יחד עכשיו עם משפחתי. כאן קבר אחים, כאן טמונים זה על יד זה בני אדם וגדעון זכר קדושים לברכה, כי נפש האחד היתה קשורה בנפש אחיו. אדם וגדעון, לא נפלתם באקראי. לא נקלעתם למלחמת מצווה מפני שצה"ל כפה זאת עליכם. טרם עלייתנו ארצה לפני 16 שנים קבענו שכל אחד מילדי - חמישה בנים ובת יחידה - יקבלו חינוך צבאי וכדי להגן על המולדת. אמונתנו איתנה באוניברסליזם היהודי, ביהדות הנבואה ובחז"ל, החובקים זרועות עולם. אנו מאמינים באמונה שלמה ביהדות הגורסת צדק, אהבת הבורא, אהבת ישראל, ואהבת האדם, באשר הוא אדם. אבל אמונה זו אינה סותרת את הכרתנו שאנו חיים בתקופת ה"שופטים", ולפיכך הגנת המולדת היא צו לאומי. נזכר אני בעובדה שבנאומי בבר מצוה של אדם בני, שבועיים לפני עלותנו ארצה, אמרתי בפני קהל ועדה רב בבית הכנסת "בית ישראל" ביוהנסבורג, לאדם: "I offer you to Eretz Yisrael " שם העצם של offer הוא: offering, קרבן. לא ידעתי אז שגם אדם וגם גדעון ישלמו את המחיר הגבוה ביותר הנדרש מאזרח בישראל ויקיימו בנפשם - פשוטו כמשמעו קידוש שם שמים ברבים, על הגנת העם, והמולדת. שניכם, אדם וגדעון, הצטרפתם ליחידה קרבית, שניכם הצטיינתם במלחמת השריון.
גדעון בני, היית מוכן ומזומן לקשיים מיום לידתך, למרות ששמונה השנים הראשונות חיית בגלות הרווחה של דרום אפריקה. אזכיר רק מקרים בודדים. כשנולדת, הייתי אנוס לקיים את הבטחתי ולנסוע לעיר מרוחקת מיוהנסבורג בכדי לערוך מגבית למען צרכיה הפנימיים של הקהילה היהודית בדרום אפריקה. לפיכך, כמעט שאחרתי לבוא לברית המילה, כי היה שטפון פתאומי והיינו נאלצים לחזור לאט לאט במכונית, כמעט לזחול כצב. כשהיית בן 17 חודש נפלת עם האופניים שלך לתוך בריכת השחייה בביתנו; כמעט שטבעת. אני זוכר את המשרת "הזולו" שלנו, שמשה אותך מתוך הבריכה. ארבעת הרופאים שבאו מבוהלים לביתנו כדי להציל אותך, גרסו שרק חפץ הקיום עמד לך. כשהחלטנו לעלות ארצה ולשלוח כל אחד לבד, את שני אחיך, את אחותך ואותך בטיסה לארץ, היית מפציר בי כל יום ושואל באי סבלנות יתרה מתי כבר תזכה לעלות ארצה? וכשעניתי לך שיעברו עוד מספר שבועות או ימים היית נאנח "כל כך הרבה זמן".
תמיד היה לך כח ארגון והראית יוזמה ותושיה. ספרו לי שבמטוס שהביא אותך ארצה עזרת לארגן הדלקת נרות חנוכה, וכשבאנו ארצה והתגוררנו שנתיים בקיבוץ אושה, ארגנת סביבך חבורות ילדים למען ארועים והצגות. לא אשכח כשהנשיא המנוח יצחק בן-צבי ז"ל ורעיתו תבדל לחיים טובים וארוכים, הזמינו את משפחתנו לארוחת צהריים. אתה היית רק בן 9, וקמת על רגליך, נשאת נאום חוצב להבות אש וצטטת מהמקרא ומהאגדה. כמו-כן זוכר אני שהבאתי אותך לארוחת שבת בביתו של ד"ר פלק שלזינגר ז"ל, מנהל בית החולים שערי-צדק, שהקפיד על שמירת המצוות והפתעת את כל המסובים הנכבדים בשירתך הערבה של זמירות השבת שהבאת מבית אבא ובברכת המזון והבלטת את הפסוק "ונא אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם". השארת רושם עז, כי חודשים רבים אחרי השבת ההיא שאל אותי המנהל לשלומך.
גדעון בני, היה לך אופי חזק. כשהגעת למצוות לא ערכנו למענך מסיבה אלא תרמנו את כל התמורה שהייתה עולה לנו מסיבת בר-מצווה למוסדות חסד וצדקה. אולי הפרזנו במידת פרישות זו. אולם אתה לא פצית פה, למרות שלכל חבריך בבית הספר הריאלי היו חגיגות גדולות וראותניות. גרמת לנו נחת אז כששמשת כחזן, כבעל קורא ואמרת דבר תורה במנין ליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה על "יאוש שמדעת ויאוש שלא מדעת". גם בפנימיה הצבאית הראית כושר ורצינות. אומרים לי שהיית קצין מעולה, לא נתת מנוח לא לעצמך ולא לפיקודיך, אבל גם דאגת להם. כדוגמא, הפצרת בי שאתקשר עם המוסדות הלאומיים שימצאו תורם להקמת מועדון בבית הספר המרכזי לשריון. כל פעם כשבאת הביתה, שאלת אותי. תאמין לי שהשתדלתי, אבל הודות למחלת הסחבת הידועה בארץ לא זכית אפילו למענה שלילי. אני מבקש את סליחתך. אינני מתמצא בהלכות מלחמה למרות אמונתי היוקדת במצווה הגדולה של מלחמת מצווה. לפיכך אצטט מדברי אלופים. שלושה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים הייתי במחיצתו של האלוף אריק שרון במצפור על הר-הכרמל. הספדנו שמונה חיילי צה"ל שנפלו במארב במלחמת ההתשה בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. הכל היה שקט ויפה. נזכרתי באליהו הנביא והסתערותו נגד עובדי הבעלים. בסוף הטכס ליווה אותי האלוף שרון למכוניתי. עברנו כברת דרך די ארוכה וכל הזמן הוא דיבר בשבחך. חזר, חזר, וחזר, להגיד לי שהיית ביום שדה ושעשית עליו רושם כביר, כי לא קבלת כל מה שאמרו לך מפקדיך. אבל התוכחת בשכל, ביושר ובתבונה רבה. לא יכולתי לחכות ובחזרי הביתה מאוחר בלילה תיכף ספרתי זאת לרעייתך ויוי, כי רציתי לתת לך קצת נחת. לא יצא לנו, כי כבר לא נפגשנו אתך ולא שמענו ממך עד יומך האחרון עלי אדמות.
האלוף לנר סיפר בראיון ב"מעריב" בגליון השבת מה-10.5.74 שאתה היית מ.פ. של בנו בסיני. מכל חללי צה"ל המרובים ייחד את דבורו רק עליך, בזו הלשון: "הטנקים שלו נעו בדרך והיו צריכים לחצות כביש. כדי לא לפגוע בכביש בשרשראות הכלים. הוא אסף צמיגים והניח אותם על הכביש והטנקים נעו עליהם. אמרתי לו: "גדען, גדעון, זו מלחמה, סע, סע, מה אתה חס על הכביש?! "לא חס, המפקד, השיב לי, לא חס, אבל יצטרכו לנסוע כאן כלי רכב רכים, להביא אנשים ותגבורת ומזון, צריך לשמור על הכביש". אחר-כך הצטערתי, שאולי פגעתי בבחור הנפלא. זה היה גדעון ויילר, מירושלים. הוא נהרג במלחמת יום הכיפורים. אחיו, אדם, נהרג במלחמת ההתשה עם המצרים. לפעמים סתם כך, פתאום, בלילה או ביום, אני רואה אותו וזה כמו חי, כמו במציאות, כמו עכשיו: מניח צמיגים, לשמור על הכביש, ואומר: "לא חס, המפקד, אבל...".
מבלי לדעת כוון האלוף לנר למדרש: הקב"ה חס על ממונם של ישראל. (במדבר רבה, פרשת חוקת).
בני, לא זכית לשמח את אשתך אפילו שנה אחת כפי שכתוב בפרשת "כי תצא". יצאת לקרב למרות שמפקדך האלוף מנדלר זק"ל לא רצה שתסכן את חייך, לאחר שאדם אחיך נפל במלחמת ההתשה בסואץ. יצאת לקרב ברמת הגולן בערב יום הכיפורים לפני ההכרזה הרשמית של המלחמה, "והבעת סיפוק" בראש פינה רגעים מספר לפני שעלית לרמה שהצלחת ל"סדר" את האלוף מנדלר. וכשידעת שאין לך סיכויים להשאר בחיים, סכנת את חייך למרות שאשת נעוריך, ויוי, שתבדל לחיים טובים וארוכים היתה בהריון. אצטט מתוך דו"ח שהכינו אחיך דניאל ויוסף, יבדלו לחיים טובים וארוכים גם הם מלומדי מלחמה. עלה בידם לשחזר את הסיפור המחריד על ימיך האחרונים: "...יום שני בלילה, הקרב נמשך כל הזמן. בחצות יום שני התבקש המג"ד רטס לשלוח כוח לברר מה עלה בגורלם של כמה טנקים של יחידה שכנה. גדעון וטנק נוסף יצאו לדרך. כל זמן ההתקדמות נורו עליהם בזוקות והם (גדעון והטנק השני) ירו כדורי תותח ומקלע ללא הרף. בשלב מסוים הטנק שנסע יחד עם גדעון נפגע והמ"מ מפקד הטנק נפצע ואבד את השליטה. גדעון בקור רוח ברשת הרדיו כוון את הטנק הפגוע (של המ"מ הפצוע) למחסה. בצורה זאת הוא הציל את חיי הצוות ואחד מחיילי הטנק הנ"ל בא להודות לנו על זה שגדעון הציל את חייו. בערך ב-2 אחרי חצות בדרכו לטנקים המנותקים נפגע הטנק על ידי 2 בזוקות, כל אנשי צריח הטנק נהרגו כולל גדעון. רק הנהג של הטנק של גדעון נשאר בחיים. למחרת ב-07.00 חולץ הנהג ו-3 החיילים ההרוגים. גדעון השמיד עשרות טנקים והיה חלק מהכח שבלם את האויב ולמחרת ביום שלישי עבר צה"ל למתקפה בזכות אותם אלה שבלמו את האויב ביום שבת עד יום שני".
אני שואל את עצמי, מה אמרת ברגעים הקשים כשלא היה לך מוצא? איך הרגשת? גדעון, שורש שמך מהמילה גודע, כורת, אבל איך הרגשת כשנגדעת ונכרת ושירת חייך בהתחלה נפסקה. בטוחני שברגעים הגורליים האלה נזכרת באג טיפוס שלך, בגדעון הראשון בספר שופטים, בפרק ו' "וירא אליו מלאך ה' ואימר אליו, ה' עמך גבור החיל. ויאמר אליו גדעון: בי אדוני ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל-זאת, ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמור, הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין? ויפן אליו ה' ויאמר: לך בכוח זה והושעת את ישראל מכף מדין, הלא שלחתיך". מענין, שהתשובה לספקותיו של גדעון הראשון לא בא ממלאך ה', אלא מהקב"ה בעצמו. והקב"ה איננו מתנגד לספיקותיו של גדעון ולקושיותיו, ואיננו נוזף בו אלא אומר לו: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל... הלא שלחתיך". וכך עשית. תאמין לי גדעון בני, כי הענין הזה כואב לי מאוד מאוד. מה אגיד לך? אצטט מהזוהר הקדוש ואתייחס לא רק לך אלא לכל גיבורי ישראל שנפלו במלחמת יום הכיפורים הזה: "אנת הוא דזכית בחייך למה דיזכון צדיקייא בתר חייהון" - אתם זכיתם בחייכם הקצרים למה שזוכים הצדיקים בחיי העולם הבא.
לא נשכח אותך - לא רק במחשבה ובדיבור, אלא גם במעשים, במפעלים שונים הנושאים את שמך: מפעלי חינוך, חסד וצדקה והנותנים הנאה לתינוקות של בית רבן.
בט"ו בשבט ביום חתונתך הראשון שלא זכית לו, אשתך המסורה, ויוי, נסעה לצפון הארץ לקבר הזמני בנהריה, ואנחנו התייחדנו על זכרונך, בירושלים. ילדים בני הגיל הרך הלומדים במסגרת בית המדרש למורים ע"ש דוד ילין ז"ל נטעו ברוש לזכרך ברחבת אדם אחיך, ביער ירושלים. ובאותו יום, נטענו עצים בסנהדריה בחורש שישא את שמך. כל שנה אנו מתכוונים לנהוג כך.
נעשה הכל למען רעיתך ובתך גל, שנולדה אחרי שחרפת את נפשך, וקדשת שם שמים ברבים. משפחת רעיתך - משפחת פריבס ומשפחתנו התקרנו. נעזור איש לרעהו ולכל המשפחות השכולות נאמר: אתם חלק ממשפחתנו, חזקו, אמצו, והתחזקו!
גדעון בני, אתה - מצד אמי - נין ונכד לחוזה מלובלין, לרבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ זצו"קל ומצאצאי השל"ה הקדוש ומצד אבי אתה נין לראש כת החסידים בריגה, רבי שמואל ויילר זצ"ל, ונין ונכד למקובל רבי משה חיים ויילר זצו"קל. לפי השקפת החסידות יש בך שורש נשמה.
לפיכך אסיים: נשמתך בגנזי מרומים, זכותך יגן עלינו ועל כל עם ישראל השוכן בציון ובכל אתר ואתר. אמן.

בניית אתרים: