תפריט נגישות

סרן עמיחי דורון ז"ל

תולדות חייו / ההורים


עמיחי נולד ביום 18.3.1952 בתל אביב, להוריו שרה ויעקב, ופחות משנה וחצי לאחר אחיו הבכור רפאל, יבל"א. לאחר שלוש שנות חייו הראשונות בשכון צבא הקבע אשר בקרית שלום, עברה המשפחה לגור בנוה מונוסון בדרך לנמל תעופה לוד. בית בודד עם דונת אדמה שעליו עצי פרי, עצי נוי ודשא, ואוירה כפרית במסגרת חברתית קטנה (מאה משפחות בלבד), הוו רקע נהדר להתחלה של חיים מלאי חוויות ילדות. החופש, הנוף והאוירה המשפחתית בשכון זה היו הבסיס להתפתחותו הנפשית העשירה של עמיחי, אשר נתנו לו את זקיפות הקומה והבטחון העצמי לשאר שנותיו המעטות. מספר חודשים לפני מלחמת "קדש" נולדה האחות דבורה, אשר היתה כמו צעצוע לשני האחים אשר גדלו כמו זוג תאומים. בשנים שלאחר מכן היו נזכרים בחיי האידיליה של ביתם בנוה מונוסון, והיו מבקרים שם לעתים כדי להרגיש מחדש את אושר ימי הילדות.
בשנת 1961 נקטעה האידיליה הזאת עם עקירת המשפחה לירושלים. המעבר הפתאומי ממרחב כפרי לדירה קטנה יחסית, בבית משותף היתה גורם מדכא במקצת. הצפיפות שאליה לא היו מורגלים בביתם הקודם, כולל את הולדתה של האחות דפנה בשנת 1963 - גרמו למתח כל שהוא, ולא תרם דבר לשובה של האוירה הקודמת. יתכן שמצב זה היה גורם מדרבן להחלטתו של עמיחי להרשם לפנימיה הצבאית בתל-אביב, עם סיימו את ביה"ס העממי בבית הכרם.
עצם החלטתו זאת היתה מפתיעה מעיקרה. בגיל זה היה עמיחי ילד שמנמן ואפילו די עצל מבחינה פיזית. למרות היותו המצטיין בכתה בלימודים, לא היה נראה לנו כדמות מתאימה לקריירה צבאית, המבוססת בעיקרה על כושר גופני. אבל החלטתו היתה נחושה ונעשו סידורים כספיים למימוש למודיו.
את המבחנים העיוניים עבר כלאחר יד, בהתמודדות עם מאות מועמדים על מספר המקומות המצומצם בפנימיה. רק המבחנים הפיזיים חייבו אותו - "לשפר את הכושר הגופני" כתנאי בל יעבור. עמיחי לקח את הענינים ברצינות כדרכו, והחל רץ כל בוקר ק"מ מספר בשכונה, כשר אחיו רפאל מתלווה אליו לעתים, בעיקר כעידוד נפשי. ואכן, לקראת שנת הלימודים הוא עמד במבחני הכושר הגופני כנדרש.
שעות הבוקר ואחר הצהרים הוקדשו בפנימיה הצבאית ללימודים בגמנסיה "הרצליה" ממש כמו יתר תלמידי התיכון. ואילו הערבים והשבתות, החגים ושאר החופשות מבית הספר הרגיל הוקדשו לאימונים. לא פעם היו חוזרים ממסע אלונקות ממושך בחצות ליל, ולמחרת קמים ליום לימודים רגיל. כמובן שהשנה הראשונה היתה הקשה מכולן, וחלק מחבריו "נשברו" ונשרו מהפנימיה. ואילו עמיחי מעולם לא התלונן, וגם לא סיפר על הקשיים שעליו להתגבר. תמיד קיבל את הוריו בחיוך כאילו שאין לו בעיות, וקיבל בתודה את כל מה שהובא לו. מעולם לא ביקש דבר לעצמו, אלא אם כן יכול היה להתחלק בו עם חבריו. הוא העריך מאוד את המאמץ הכספי שהוריו עשו לשם החזקתו בפנימיה, ועשה מאמצים להוכיח כי ראוי הוא לזה. אלא שהסתגרות נפשית זאת, בכדי למנוע מהוריו סבל נפשי עקב הבעיות שודאי היו לו, החטיאו את המטרה. הם דוקא כן רצו לחלוק אתו את נטל הבעיות, ולעזור לו להתגבר עליהן מתוך נסיון החיים שלהם. שני ההורים, בהיותם חניכי תנועות נוער וחברי "ההגנה", ואשר נטלו חלק פעיל יחד עם הדור אשר הקים את המדינה - היו גאים על כך שעמיחי בחר להיות איש צבא ההגנה לישראל. מעולם לא לחצו עליו לספר על חוויות והתלבטויות, אם כי חוסר קרבה רגשית זאת העיבה על אושרם בבן כזה. את רחשי לבו היו צריכים ללמוד מידי אחיו או מתוך שיחות עם חבריו לכיתה. הרבה דברי שבח שמעו מפי מוריו בגמנסיה או מפקדיו בפנימיה, אך מעולם לא מפי עמיחי עצמו.
למרות שגמר בהצלחה את המגמה באלקטרוניקה, לא רצה להמשיך במקצוע זה בצבא. חלומו הגדול היה להתקבל לקורס טייס, כמו אחיו הבכור רפאל. אלא שבהיותו מרכיב משקפים נמנע הדבר ממנו. לכן העביר את כל אהבתו לשריון, ויחסו לטנק היה ממש כלא יאומן. בכל חופשותיו היה מרבה לדבר על טנקים, ובכיסיו החזיק חלקי טנק כמו אספן את תחביביו. היה קונה בכספו צבעים כדי ליפות את הטנק האישי שלו, ומטפל בו כמו חובב מכוניות ברכבו. היתה לו אמביציה להתעלות בהשגי הצוות שלו, לכן דאג לרווחתם בדברים קטנים בכדי לעודדם ליתר מאמץ ורצון להשגים עוד יותר טובים. את כל הקורסים עבר בהצלחה מירבית כאשר מטרתו ברורה לפניו שעליו להות טוב, על מנת לבצע היטב את התפקיד אשר צה"ל הטיל עליו. השריון היה עבורו דרך חיים ומטרה בפני עצמה, ולא חשש אפילו להסתכסך עם מפקד בכיר משום שלא כך ראה את יעודו של השריון בצה"ל - כפי שהמפקד נתן את ההוראות.
עמיחי שאף תמיד להיות בגיזרה פעילה ולא "לנוח" באזור שקט, כאשר האימונים הם העיסוק העיקרי. לכן שמח כאשר נצטווה להעלות את הגדוד לרמת הגולן כשבוע לפני ראש השנה, מפני שהאזור היה ידוע בפעילותו. הודיע להוריו על ידי מישהו שחופשתו המיועדת נדחתה ורק בחופשת מספר שעות לפני ראש השנה נודע לנו שהגדוד נמצא בצפון. היה מלא מרץ וציפיה לקראת פעילות מבצעית אשר לדעתו אין מנוס ממנה. "להתראות לאחר המלחמה" אמר כאלו בצחוק וחזר ליחידה.
זכינו - וקיבל עוד מספר שעות של חופשה לפני יום הכיפורים, לדברי חבריו כהערכה על פעילות מסויימת עבור הגדוד. רוב השעות האחרונות נוצלו על ידו לכל מיני הכנות אשר עליהן לא דיבר. היה, משום מה, חביב יותר מאשר בפעמים הקודמות. הירשה, שלא כמנהגו, לאימו לפנק אותו לפני צאתו לדרך. קם בארבע לפנות בוקר לקראת הנסיעה הארוכה לרמה, נפנף ידו לשלום מתוך הג'יפ, ונעלם לעולמים.
את הבשורה המרה שעמיחי נהרג כבר למחרת יום הכיפורים, קבלנו רק כעבור שבוע (בגל הראשון של ההודעות), ומאז האבל הולך ומחמיר. אין נחומים לאסון כזה, ומי שלא נפגע אישית לעולם לא יוכל להבין זאת. רק התקוה שקורבן תמים זה לא היה קורבן חינם, יכול במקצת להקל על הכאב.
עמיחי לא היה ילד חברותי במיוחד. שקדנותו היתירה, הרצינות בה לקח את כל אשר הוטל עליו, יושרו שלא היה ניתן לפיצול, ונאמנותו למי שבטח בו - עשוהו לאדם קצת מסוגר. רק מי שהכיר אותו יותר מקרוב (כמו המ.פ. שלו למשל), ידעו עד כמה היה ידיד אמת. היה לו עתיד גדול כקצין בצה"ל, מפני שקורץ מהחומר ממנו בנויים המפקדים הטובים ביותר אשר בצמרת הפיקוד. לא היו לו שום נטיות לפרוץ את דרכו קדימה ע"י "מרפקים", כי אם ע"י עבודה קשה ומסורה לתפקיד. לצה"ל אבד קצין טוב, ואילו לנו להורים, אבדה המטרה בחיים - שהיא לגדל משפחה ולראות את דור ההמשך.
יש לנו עוד ילדים, והם נותנים - ובבוא הזמן גם יתנו - את המגיע לצה"ל. רצונו של עמיחי היה מתמיד לראות את אחיותיו במדי צה"ל (אחיו רפאל עדיין משרת), כי על זה היה מקור גאוותו. את רצונו זה אנו נכבד גם כן, ובגאווה.
זכרו הבורך יחיה אתנו לעד!

ההורים

בניית אתרים: